אז הלכתי לעוד סדנת יוגה בשקיעה מול הנוף המטורף של רישיקש. כשהגעתי לרישיקש הרגשתי שזו עיר שנועדה עבורי. עיר שתוכננה ממש כמו בחלומות שלי. ריח של קטורת בכל מקום. צבעוניות מסחררת. מסעדות ביתיות בכל פינה, והמון קורסים וסדנאות לרוגע ולהתפתחות אישית. זה היה כמו כפפה ליד. בול איך שדמייני את הודו. הייתי שיכורה מהאוירה ומהאנשים, מהרוגע והצבעים. והאוכל, האוכל היה מדהים. הייתי בטוחה ששם אני אקבל מנוחה לנפשי השואלת ללא הרף- "מה המטרה של החיים על פני כדור הארץ?, לאן אפשר להתקדם ולהתפתח כדי להרגיש טוב אמיתי?".
בכל אופן, בשלב מסויים הרגשתי שמיציתי, ואחרי כמה שבועות המשכתי ל"לה". עיר מדהימה בצפון הודו, גבוהה מאוד ומיוחדת. האוכלוסיה שם מורכבת מטיבטים גולים בעיקר, והעיר ב"וייב" אחר ושונה מכל מקום אחר בהודו. אני זוכרת שנחשפתי שם לאנשים שהשאירו עליי הרבה רושם, ולשיטת טיפול פיזי שהבטיחה להביא אותי לגבהים חדשים. אמנם הרגשתי מאוד טוב, ואפילו שמחה רוב הזמן, אבל עדיין הרגשתי שכל מה שלמדתי וחוויתי הוא בר חלוף וזמני, לא משהו שישאר איתי לנצח ויקיף את כל מה שנחשב חיים עבורי. המסע הזה שלי של חיפוש נמשך תקופה ארוכה בתוך הודו ומחוצה לה. וזה הרגיש לי קצת חסר שהיו כל מיני שיטות שכל אחת נתנה מענה חלקי על הרצונות והשאלות שלי, ועדיין לא מצאתי אף שיטה שנתנה מענה על הכל.
זה היה נכון עד שנתקלתי ב"בני ברוך- קבלה לעם". שם קיבלתי מענה לכל השאלות שלי. הרגשתי שאמנם אני לא מבינה עדיין הכל, אבל ללא ספק שם נמצאת האמת. ב"בני ברוך- קבלה לעם" מלמדים את השיטה כפי שהעבירו אותה מקובלים. הם מלמדים לחשוב במונחים של ביחד, ולא במונחים של איך אני אתפתח ואשאיר את כולם מאחור. ותכלס, אם כולם יתפתח ויתקדמו, אז הרי ברור מאליו שגם אני אהיה כלולה בזה….. תכלס….