איך הפכתי מדמות אאוטסיידרית, לאישה סופר חברתית?

חברות, לא היו מעולם הדבר החביב עלי. אינדיווידואלית, סנובית או איך שתקראו לזה, אפיינו אותי תמיד בכל מסגרת חברתית כזו או אחרת. בבית ספר, בצבא, אחר כך בעבודה – בנגוד לנשים שפגשתי שם בדרך כלל שנהגו "להידבק" ביניהן ואחת לשניה, בי לא התעורר הרצון הזה. הרגשתי קצת אאוטסיידרית, כי בחברויות עם נשים לא יכולתי לראות משהו שיתאים לי. היה בי איזשהו צורך פנימי לקשר אמיתי ולא אינטרסנטי.

מילאתי את עצמי בהמון תחביבים, לימודים מעניינים, עבודה ומקצוע שהביאו לי המון סיפוק, קצת חוץ לארץ פה ושם, אירועי תרבות, בתי קפה ומסעדות, טיולים וכאלה. זה עבד לא רע בכלל. רק שבאיזשהו שלב, באופן בלתי צפוי נפלה עלי בעיה בריאותית שמנעה ממני חלק לא קטן מהמילויים האלה, כי נעשיתי חלשה וחסרת כוחות.

בניגוד לשביעות רצון שאפפה אותי בחיי עד אז, התחלתי לחוש שמשהו כבר לא מסתדר לי כמו שצריך, להנות אני כבר לא נהנית כמו פעם, והכי גרוע – האופטימיות והתקווה שהיו מנת חלקי והסמל המסחרי שלי, נגוזו. לא מצאתי טעם בהרבה מהפעילויות שעוד לקחתי בהן חלק. או אז, התחלתי לשאול את עצמי שאלה שעד אז מעולם לא עלתה בי, ואף התביישתי בה כעת – התחלתי לתהות מה הטעם בחיים.

עברו כך כמה חודשים של גיהינום לא קטן מבחינת – של חיים ללא טעם, עד אותו יום בו איזה ידיד רחוק שפגשתי, סחב אותי לשיעור קבלה שהשתתף בו ב"קבלה לעם". אני, עתירת לימודים ותארים, מצאתי את עצמי יושבת ושומעת בשקיקה שיעור שלא מצריך הפעלת השכל והאינטלקט, ונהניתי מכל רגע. "הסנוביות" שאפיינה את קשרי עד אז, נגוזה כבר בהפסקה. הרגשתי רצון עז לקשר עם האנשים שישבו לידי, אפילו שהיו רחוקים ממני בגיל באיזה עשר או עשרים שנה.

נרשמתי לקורס יסודות בקבלה בן עשרה מפגשים. מבחורה נטולת חברות, נעשיתי אחת שלא מפסיקה לקבל בשמחה טלפונים מחברותי ללימודי הקבלה, בעבודה, אחרי העבודה ובכל זמן שהוא. חלקן יכלו להיות בנות שלי לפי הגיל, אבל לא להן ולא לי – פער הגילים לא הפריע כלל. החיבור בינינו חצה הפרשי גיל, השכלה, מעמד חברתי או כלכלי, אזור מגורים, מוצא, ומה לא. הנושא הרוחני שכולנו התכנסנו מסביבו, יצר את החיבור האולטימטיבי, חיבור לו כמהתי בסתר ליבי כל חיי.