אני אוהבת את הארץ הזאת. יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה היום משום מה, אבל מה לעשות, ככה חונכתי, על זה גדלתי, ואלו הן התוצאות. כשהיינו ילדים, היינו לוקחים את הסובארו המקרטעת ונוסעים לכנרת. כבר מהסיבוב של הכביש היו נשמעות התרועות באוטו וההרצאות המתרגשות של אמא שלי על הארץ שלנו היפה, על הכנרת המתוקה, על כך שהיא כל כך קטנה המדינה הזו, אבל יש בה הכול, משלג ועד מדבר. הלב היה מתמלא בגאווה וכמיהה אל המשהו הזה, שאנחנו שייכים אליו. בדרך לירושלים היינו שרים את בבל-וואד ומקבלים בפעם האלף מאבא שלי את הסיפור על המצור בדרך לירושלים, וגבעת האירוסים הייתה בכלל שיר הלל לפרחי ארץ ישראל.
ככה גדלתי, וככה גדלו הרבה אנשים מהדור שלי, ועכשיו מנסים לשכנע אותי שהכל פוליטי. אז לא הכל פוליטי, לפעמים זה קשור לעניינים שבלב. הלב שלי רוצה לעורר את הנוסטלגיה והאהבה הטבעית שהעם הזה חש פעם אל המדינה שלו וגם אל התושבים בה. אמא שלי הייתה מסבירה לי בגאווה, כשהייתי ילדה, שכאן זה לא כמו באמריקה. בישראל אם מישהו נופל ברחוב אז מיד עוזרים לו, אבל שם, אמרה בשאט נפש, שם אתה יכול למות ברחוב ואף אחד לא יסתכל לכיוון שלך. אז מה נהיה? מה, שם זה פה עכשיו? מה, נהיינו אמריקה? לא רוצה.
בינתיים נולדו לי ילדים כאן. אנחנו בקושי יוצאים לטיולים משותפים ובטח שאני לא מספרת להם על בבל-וואד, שהוא צריך לנצח לזכור שם את שמותינו, אבל אני כן חושבת שאהבת מולדת זה משהו טוב ונכון לגדול עליו ולהתגאות בו, ובטח ובטח שלא לקשור אותו למצע פוליטי כזה או אחר. יכול לקום כאן דור ישראלי גאה מהסיבות הנכונות, וסיבות כאלו יכולות להיווצר מחדש. עלינו לבנות כאן פרויקטים חברתיים מחממי לב שיסבו גאווה לדור הגדל כאן, שכאשר הילדה שלי תספר לנכד על כמה טוב שהוא ישראלי, יתרחב הלב בקרבה, כפי שהוא מתרחב בקרבי.