משבר הקורונה מציב אותנו מול מערכת חינוך של שבר וכאוס. הקורונה מראה לנו את כל המקומות הנדרשים בהם תיקונים. מצב החינוך הציבורי של הילדים של כולנו, של דור העתיד, עגום. בבית אנחנו מורגלים להתייחס לילדים כאוצר חשוב, להשקיע בילדים את מלוא האהבה, האכפתיות, הטיפול, המשאבים. הם אלה הבונים את אישיותם להיות מבוגר אחראי ומועיל. הם ההשקעה המשפחתית החשובה ביותר שלנו. במערכת החינוך, ככל שמשבר הקורונה נמשך ומעמיק, אנחנו רואים עד כמה זה הפוך למתקיים במשפחה. המערכת מתייחסת אל הילדים כאל האחרונים בתור. הם לא קול בבחירות וקולם אינו נשמע. הפתרונות בעבורם מתחלפים מרגע לרגע ויש הרגשה שהמדינה לא רואה אותם ממטר.
לא רק המדינה מפקירה את הילדים, גם אנחנו האזרחים מוכנים להפקיר את ילדי הקבוצות השונות מאתנו. אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי חוץ במקום להתבונן פנימה לתוכנו. החילונים מסתכלים על המערכת של החרדים ומפנים אצבע מאשימה, למה הם ממשיכים לקיים לימודים? למה הם מקבלים תקציבים גבוהים? החרדים מצביעים על החילונים ורואים במערכת סדר עדיפות קלוקל של לימודי חול, של אלימות וחוסר כבוד למורים. מפנים אצבע מאשימה להעדפת חילונים על פניהם בגודל כיתות לימוד ובמשאבים. ההורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים קובלים על כך ששדוחים את ילדיהם ממסגרת החינוך הרגיל ולא משקיעים במסגרות המיוחדות לילדיהם. מחקרים מראים שההורים במסגרות החינוך הרגיל מעדיפים שבכיתות של ילדיהם לא יהיו ילדים עם צרכים מיוחדים. אבל לא רק את הילדים אלא גם את הטבע, איך גרמנו במו ידינו לאיום המטורף של משבר האקלים? ומה יכול בכלל לעצור אותו?
כשהקורונה הושיבה אותנו בבתים והשסע החינוכי הלך והתרחב, כל אחד ניסה למשוך העדפה לסקטור שלו. מצד אחד האקלים ניצול לשעתו אבל כשחזרו מהקורונה הכל החמיר. רק ערבות הדדית תוכל להביא לפתרון ראוי לכולם. בגוף האדם יש איברים שונים, כל איבר פועל לטובת הגוף כולו, מספיק שאיבר אחד יקח לעצמו בלבד ומתחילה מחלה באיבר שמתפשטת אל הגוף כולו. אנחנו חיים במערכת, אפשר להשוות כל סקטור לאיבר בגוף, כל האיברים צריכים לעבוד למען המערכת כולה. דהיינו כל הסקטורים למען מערכת החינוך השלמה. מספיק שסקטור אחד יקח רק לעצמו וכל מערכת החינוך חולה. הקורונה נותנת לנו הזדמנות להתבונן על כל החוליים ולהביא בערבות ההדדית את הריפוי למערכת החינוך ולכל יתר המערכות.