ערבות הדדית במערכת החינוך ועם הטבע

משבר הקורונה מציב אותנו מול מערכת חינוך של שבר וכאוס. הקורונה מראה לנו את כל המקומות הנדרשים בהם תיקונים. מצב החינוך הציבורי של הילדים של כולנו, של דור העתיד, עגום. בבית אנחנו מורגלים להתייחס לילדים כאוצר חשוב, להשקיע בילדים את מלוא האהבה, האכפתיות, הטיפול, המשאבים. הם אלה הבונים את אישיותם להיות מבוגר אחראי ומועיל. הם ההשקעה המשפחתית החשובה ביותר שלנו. במערכת החינוך, ככל שמשבר הקורונה נמשך ומעמיק, אנחנו רואים עד כמה זה הפוך למתקיים במשפחה. המערכת מתייחסת אל הילדים כאל האחרונים בתור. הם לא קול בבחירות וקולם אינו נשמע. הפתרונות בעבורם מתחלפים מרגע לרגע ויש הרגשה שהמדינה לא רואה אותם ממטר.

לא רק המדינה מפקירה את הילדים, גם אנחנו האזרחים מוכנים להפקיר את ילדי הקבוצות השונות מאתנו. אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי חוץ במקום להתבונן פנימה לתוכנו. החילונים מסתכלים על המערכת של החרדים ומפנים אצבע מאשימה, למה הם ממשיכים לקיים לימודים? למה הם מקבלים תקציבים גבוהים? החרדים מצביעים על החילונים ורואים במערכת סדר עדיפות קלוקל של לימודי חול, של אלימות וחוסר כבוד למורים. מפנים אצבע מאשימה להעדפת חילונים על פניהם בגודל כיתות לימוד ובמשאבים. ההורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים קובלים על כך ששדוחים את ילדיהם ממסגרת החינוך הרגיל ולא משקיעים במסגרות המיוחדות לילדיהם. מחקרים מראים שההורים במסגרות החינוך הרגיל מעדיפים שבכיתות של ילדיהם לא יהיו ילדים עם צרכים מיוחדים. אבל לא רק את הילדים אלא גם את הטבע, איך גרמנו במו ידינו לאיום המטורף של משבר האקלים? ומה יכול בכלל לעצור אותו?

כשהקורונה הושיבה אותנו בבתים והשסע החינוכי הלך והתרחב, כל אחד ניסה למשוך העדפה לסקטור שלו. מצד אחד האקלים ניצול לשעתו אבל כשחזרו מהקורונה הכל החמיר. רק ערבות הדדית תוכל להביא לפתרון ראוי לכולם. בגוף האדם יש איברים שונים, כל איבר פועל לטובת הגוף כולו, מספיק שאיבר אחד יקח לעצמו בלבד ומתחילה מחלה באיבר שמתפשטת אל הגוף כולו. אנחנו חיים במערכת, אפשר להשוות כל סקטור לאיבר בגוף, כל האיברים צריכים לעבוד למען  המערכת כולה. דהיינו כל הסקטורים למען מערכת החינוך השלמה. מספיק שסקטור אחד יקח רק לעצמו וכל מערכת החינוך חולה. הקורונה נותנת לנו הזדמנות להתבונן על כל החוליים ולהביא בערבות ההדדית את הריפוי למערכת החינוך ולכל יתר המערכות.

אחדות מעל לכל

איזה עם מיוחד אנחנו. כל כך עשיר בשפות, מנהגים, טעמים מכל מקום בעולם. הצלחה משגשגת בתחום ההייטק והעסקים. ממש אימפריה.  מדינה קטנטונת מלאת כל טוב, באמת! מה באמת?! אנחנו כל כך ייחודיים? עם סגולה? העם הנבחר? מרגישה המון כעס, תסכול, שנאה בכל מקום. בשביל לפתוח את הטלוויזיה היום ולהקשיב לחדשות, צריך לפתח עצבים של ברזל. בכביש צריך להיות אמיץ ביותר כדי לתפוס את ההגה בידיים ולנסוע בלי שיחתכו אותך, יקללו אותך או חלילה,  להיתקל במצב של אלימות.

חוסר סבלנות הוא השם השני שלנו ודוגמאות לכך ניתן לראות בכל מקום דרך מקום העבודה, חיי החברה , בתי הספר וכלה באנשי הממשל והתקשורת המהווים דוגמא מופלאה לתקשורת קלוקלת ומפלגת ועדיין לא הזכרנו את הפילוגים בתוכנו – חילוניים ודתיים? מזרחים ואשכנזים? ערבים ויהודיים? אפילו מריבות בתוך המשפחה על ירושה או קנאה על תשומת הלב? מכחישי הקורנה, למפחדי הקורונה?

תחושת תסכול מאד גדולה, פחד ואכזבה בהחלט שולטים על הלך הרוח היומיומי. עם ישראל נמצא במרוץ לבחירות  גרסה 4 בזמן קצר מאוד. חצי מהעם רוצה ממשלה חדשה, חצי מהעם בטוח שרק הממשלה הנוכחית היא הממשלה היחידה הראויה. מתיש לגמרי והרשימה עוד ארוכה ומייגעת.

 השאלה מה קורה לנו? מה קורה לכולנו? לאן פנינו מועדות? האם  זו הדרך? לשים אצבע מאשימה על מישהו או משהו, להעביר ביקורת מכאן ועד להודעה חדשה אפשר בלי סוף אבל אולי במקום זה צריך להתחיל לקחת אחריות. כל אחד על עצמו. דוגמא אישית. חשבתם על זה? אפשר להתחיל בבחירות הקרבות. לא צריך עשרות מפלגות בממשלה שרק גורמות לפירוד יותר גדול, בלבול וחוסר יציבות. שתי מפלגות, שתי אפשרויות.

לשנות את טבע האדם לא נוכל. לשנות את האחר, בטח ובטח שלא, אבל אפשר להתחיל מהקשבה לזולת, לגלות קצת אמפתיה אחד כלפי השני ואולי, רק אולי, נוכל להגיע למצב נפלא שבו נצליח לכסות על כל הפשעים, באהבה.

אהבת מולדת

אני אוהבת את הארץ הזאת. יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה היום משום מה, אבל מה לעשות, ככה חונכתי, על זה גדלתי, ואלו הן התוצאות. כשהיינו ילדים, היינו לוקחים את הסובארו המקרטעת ונוסעים לכנרת. כבר מהסיבוב של הכביש היו נשמעות התרועות באוטו וההרצאות המתרגשות של אמא שלי על הארץ שלנו היפה, על הכנרת המתוקה, על כך שהיא כל כך קטנה המדינה הזו, אבל יש בה הכול, משלג ועד מדבר. הלב היה מתמלא בגאווה וכמיהה אל המשהו הזה, שאנחנו שייכים אליו. בדרך לירושלים היינו שרים את בבל-וואד ומקבלים בפעם האלף מאבא שלי את הסיפור על המצור בדרך לירושלים, וגבעת האירוסים הייתה בכלל שיר הלל לפרחי ארץ ישראל. 

ככה גדלתי, וככה גדלו הרבה אנשים מהדור שלי, ועכשיו מנסים לשכנע אותי שהכל פוליטי. אז לא הכל פוליטי, לפעמים זה קשור לעניינים שבלב. הלב שלי רוצה לעורר את הנוסטלגיה והאהבה הטבעית שהעם הזה חש פעם אל המדינה שלו וגם אל התושבים בה. אמא שלי הייתה מסבירה לי בגאווה, כשהייתי ילדה, שכאן זה לא כמו באמריקה. בישראל אם מישהו נופל ברחוב אז מיד עוזרים לו, אבל שם, אמרה בשאט נפש, שם אתה יכול למות ברחוב ואף אחד לא יסתכל לכיוון שלך. אז מה נהיה? מה, שם זה פה עכשיו? מה, נהיינו אמריקה? לא רוצה. 

בינתיים נולדו לי ילדים כאן. אנחנו בקושי יוצאים לטיולים משותפים ובטח שאני לא מספרת להם על בבל-וואד, שהוא צריך לנצח לזכור שם את שמותינו, אבל אני כן חושבת שאהבת מולדת זה משהו טוב ונכון לגדול עליו ולהתגאות בו, ובטח ובטח שלא לקשור אותו למצע פוליטי כזה או אחר. יכול לקום כאן דור ישראלי גאה מהסיבות הנכונות, וסיבות כאלו יכולות להיווצר מחדש. עלינו לבנות כאן פרויקטים חברתיים מחממי לב שיסבו גאווה לדור הגדל כאן, שכאשר הילדה שלי תספר לנכד על כמה טוב שהוא ישראלי, יתרחב הלב בקרבה, כפי שהוא מתרחב בקרבי. 

נשמה אחת

איזו הקלה זו לגלות שכולנו נשמה אחת גדולה, רחבה, המתקרבת למרכז הבריאה. פעם חשבתי שלכל אחד מאיתנו נשמה אחת והיא עולה או יורדת תלוי במעשינו, מחשבותינו ורגשותינו. אם עשינו טוב הנשמה עולה ואם פשענו במגבלותינו, הנשמה יורדת, וככה היא חייה על טיפ המאזניים בין הטוב לרע. הייתי מספרת לי סיפורים על מה יקרה כשאעבור לעולם שכולו טוב, ואולי לא כל כך טוב וככה חייתי עם סיפורים ומעשיות על נשמתי מתפתחת. אבל עם הזמן גיליתי שזה לא כך. אין לנו נשמה אינדיבידואלית, כולנו נשמה אחת.

הנשמה, בסופה להתאחד עם מרכז הבריאה. כל מה שאנחנו צריכים זה להתאחד אחד עם השני, להיות ביחד ולהתעמק איך נוכל לגרום נחת לבורא עולם. זה לא כל כך מסובך. זה אפילו די פשוט. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כחלק ממכונה אדירה הקרוייה אנושות וכל המכונה המיוחדת הזאת, הייחודית, תכליתה להתאחד עם הטבע. יש אפילו דרך לעשות את זה. על ידי לימוד הקבלה דרך כתבי בעל הסולם והרב״ש. אם נלמד את כתביהם הנשמות שלנו יתאחדו כמו נקודות בציור המתחברים ביחד ויוצרים דמות אחת. דמות הנשמה המתוקנת.

איך נראית נשמה מתוקנת? נשמה מתוקנת אינה אגואיסטית, לא חושבת על עצמה, לא חסרה דבר, ולא שואפת למאומה. נשמה מתוקנת נצמדת לבורא כמו תינוק לפטמת אמו ויונקת ממנו את כל מחסורה. נשמה מתוקנת היא חלק מהטבע והטבע הוא חלק ממנה. נשמה מתוקנת היא בשלום עם העולם, היא יודעת אינטואיטיבית מה לעשות כדי לעשות טוב, וטוב לה, כי טוב לה מהשם. נשמה מתוקנת היא גמר תיקון, שלום אמיתי בו 'ארי ירבץ עם גדי', ולא יהיה מחסור כי כל אחד ידאג לרעהו, אם למישהו חסר משהו, יש מישהו שיתן לו את זה כי כולנו יחד. כולנו נשמה אחת הנמצאת בכלי אחד ומביאה ברכה ושמחה לבורא עולם.

בין רישיקש לפתח תקווה

רישיקש

אז הלכתי לעוד סדנת יוגה בשקיעה מול הנוף המטורף של רישיקש. כשהגעתי לרישיקש הרגשתי שזו עיר שנועדה עבורי. עיר שתוכננה ממש כמו בחלומות שלי. ריח של קטורת בכל מקום. צבעוניות מסחררת. מסעדות ביתיות בכל פינה, והמון קורסים וסדנאות לרוגע ולהתפתחות אישית. זה היה כמו כפפה ליד. בול איך שדמייני את הודו. הייתי שיכורה מהאוירה ומהאנשים, מהרוגע והצבעים. והאוכל, האוכל היה מדהים. הייתי בטוחה ששם אני אקבל מנוחה לנפשי השואלת ללא הרף- "מה המטרה של החיים על פני כדור הארץ?, לאן אפשר להתקדם ולהתפתח כדי להרגיש טוב אמיתי?".

בכל אופן, בשלב מסויים הרגשתי שמיציתי, ואחרי כמה שבועות המשכתי ל"לה". עיר מדהימה בצפון הודו, גבוהה מאוד ומיוחדת. האוכלוסיה שם מורכבת מטיבטים גולים בעיקר, והעיר ב"וייב" אחר ושונה מכל מקום אחר בהודו. אני זוכרת שנחשפתי שם לאנשים שהשאירו עליי הרבה רושם, ולשיטת טיפול פיזי שהבטיחה להביא אותי לגבהים חדשים. אמנם הרגשתי מאוד טוב, ואפילו שמחה רוב הזמן, אבל עדיין הרגשתי שכל מה שלמדתי וחוויתי הוא בר חלוף וזמני, לא משהו שישאר איתי לנצח ויקיף את כל מה שנחשב חיים עבורי. המסע הזה שלי של חיפוש נמשך תקופה ארוכה בתוך הודו ומחוצה לה. וזה הרגיש לי קצת חסר שהיו כל מיני שיטות שכל אחת נתנה מענה חלקי על הרצונות והשאלות שלי, ועדיין לא מצאתי אף שיטה שנתנה מענה על הכל.
זה היה נכון עד שנתקלתי ב"בני ברוך- קבלה לעם". שם קיבלתי מענה לכל השאלות שלי. הרגשתי שאמנם אני לא מבינה עדיין הכל, אבל ללא ספק שם נמצאת האמת. ב"בני ברוך- קבלה לעם" מלמדים את השיטה כפי שהעבירו אותה מקובלים. הם מלמדים לחשוב במונחים של ביחד, ולא במונחים של איך אני אתפתח ואשאיר את כולם מאחור. ותכלס, אם כולם יתפתח ויתקדמו, אז הרי ברור מאליו שגם אני אהיה כלולה בזה….. תכלס….

השפעת הסביבה

כל הסבל בעולמנו נוצר בעקבות שבירתה של המערכת הנקראת "אדם הראשון". חכמת הקבלה, עוסקת בשיטה המאפשרת לכל אדם להגיע לתיקונים שיאחו ויחברו את כל 8 מיליארד חלקי המערכת (בני האדם) שנשברו, בחזרה למערכת אחת שלמה ומתוקנת.  השבירה מתבטאת באגואיזם, שנאה, ניגודים, פירוד וסבל. התיקון מתבטא בקשר של חיבור, אהבה והשפעה בין כל בני האדם ויחס של כבוד ודאגה לטבע, דומם צומח וחי.

באופן פרקטי, מתבססת שיטת התיקון של חכמת הקבלה, על עקרון החיבור המתאפשר בסביבה התומכת באדם הרוצה להפוך את "הרצון לקבל" עימו נולד, ל"רצון להשפיע". או במילים אחרות: לשנות את הטבע שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי.

למעשה, אדם יכול לעשות את השינוי הזה ולגלות את העולם הרוחני – בתנאי שהוא עובד עם קבוצה, (סביבה). הדרך לשנות את הרצון שלנו תלויה לחלוטין בסביבה הנכונה. מהסביבה אדם מקבל את הכוח לשינוי. הסביבה – היא שמשפיעה על איכות החיים שלנו, על הבריאות שלנו, על "מי שאנחנו".

את תמיכת המדע בהשפעתה הדרמטית של הסביבה על חיינו, נוכל ללמוד מתוך הניסוי המוכר של פרופ' ברוס ליפטוןאשר השתמש בתאי גזע זהים גנטית חילק אותם לשלוש צלחות פטרי ושינה מעט את המצע של כל צלחת (באמצעות חומרים כימיים). תוצאות הניסוי עוררו תדהמה בעולם המדע.  כיון שהוא מצא שבכל אחת מהצלחות התפתחו תאים שונים לחלוטין! כל התאים היו זהים תחילה, ולכן מובן שלא הגנים קבעו את התפקוד שלהם. מה שגרם לשונות שלהם, זו הסביבה!

הסביבה שלנו, כוללת הכל! את היקום, הפלנטות והכוכבים, הערכים של האנשים הסובבים אותנו והתנהגותם, המזון שלנו, כולם בעלי השפעה על האישיות שלנו והביולוגיה שלנו. מכאן ברור שבחירת הסביבה ע'י האדם – חשובה יותר מכל להתפתחותו, גיבוש תפיסת עולמו ואושרו.   כשאנחנו מתחברים בינינו, וניזונים מהכוח העוצמתי שפועל בתוך חברה השואפת לקשר וחיבור, ביכולתנו להיעזר בכוח זה, כדי להסביר לכל באי עולם שהעתיד הטוב שלהם תלוי בחיבור!.

   כשאנחנו רוצים לעזור לאדם לגלות את מהות חייו ולצאת מהאגו שלו, עלינו לדאוג לו לחברה שתאפשר לו להשתנות. עם זאת, האדם מצידו צריך "להתמסר" מרצונו לחברה כזאת. כדי להצליח בהתמודדות עם השינויים והמשברים שהעולם עובר במהלך התפתחות האבולוציה,    עלינו להגדיל את חשיבות החברה ולהגביר את השפעתה של הסביבה שבחרנו בה עלינו. הבוחר בסביבה (חברה) העוסקת בתיקון השבירה ובניית עולם חדש, מצטרף מרצונו החופשי בלבד.

איך הפכתי מדמות אאוטסיידרית, לאישה סופר חברתית?

חברות, לא היו מעולם הדבר החביב עלי. אינדיווידואלית, סנובית או איך שתקראו לזה, אפיינו אותי תמיד בכל מסגרת חברתית כזו או אחרת. בבית ספר, בצבא, אחר כך בעבודה – בנגוד לנשים שפגשתי שם בדרך כלל שנהגו "להידבק" ביניהן ואחת לשניה, בי לא התעורר הרצון הזה. הרגשתי קצת אאוטסיידרית, כי בחברויות עם נשים לא יכולתי לראות משהו שיתאים לי. היה בי איזשהו צורך פנימי לקשר אמיתי ולא אינטרסנטי.

מילאתי את עצמי בהמון תחביבים, לימודים מעניינים, עבודה ומקצוע שהביאו לי המון סיפוק, קצת חוץ לארץ פה ושם, אירועי תרבות, בתי קפה ומסעדות, טיולים וכאלה. זה עבד לא רע בכלל. רק שבאיזשהו שלב, באופן בלתי צפוי נפלה עלי בעיה בריאותית שמנעה ממני חלק לא קטן מהמילויים האלה, כי נעשיתי חלשה וחסרת כוחות.

בניגוד לשביעות רצון שאפפה אותי בחיי עד אז, התחלתי לחוש שמשהו כבר לא מסתדר לי כמו שצריך, להנות אני כבר לא נהנית כמו פעם, והכי גרוע – האופטימיות והתקווה שהיו מנת חלקי והסמל המסחרי שלי, נגוזו. לא מצאתי טעם בהרבה מהפעילויות שעוד לקחתי בהן חלק. או אז, התחלתי לשאול את עצמי שאלה שעד אז מעולם לא עלתה בי, ואף התביישתי בה כעת – התחלתי לתהות מה הטעם בחיים.

עברו כך כמה חודשים של גיהינום לא קטן מבחינת – של חיים ללא טעם, עד אותו יום בו איזה ידיד רחוק שפגשתי, סחב אותי לשיעור קבלה שהשתתף בו ב"קבלה לעם". אני, עתירת לימודים ותארים, מצאתי את עצמי יושבת ושומעת בשקיקה שיעור שלא מצריך הפעלת השכל והאינטלקט, ונהניתי מכל רגע. "הסנוביות" שאפיינה את קשרי עד אז, נגוזה כבר בהפסקה. הרגשתי רצון עז לקשר עם האנשים שישבו לידי, אפילו שהיו רחוקים ממני בגיל באיזה עשר או עשרים שנה.

נרשמתי לקורס יסודות בקבלה בן עשרה מפגשים. מבחורה נטולת חברות, נעשיתי אחת שלא מפסיקה לקבל בשמחה טלפונים מחברותי ללימודי הקבלה, בעבודה, אחרי העבודה ובכל זמן שהוא. חלקן יכלו להיות בנות שלי לפי הגיל, אבל לא להן ולא לי – פער הגילים לא הפריע כלל. החיבור בינינו חצה הפרשי גיל, השכלה, מעמד חברתי או כלכלי, אזור מגורים, מוצא, ומה לא. הנושא הרוחני שכולנו התכנסנו מסביבו, יצר את החיבור האולטימטיבי, חיבור לו כמהתי בסתר ליבי כל חיי.

בערב מבוא לחכמת הקבלה של קבלה לעם

המפגש הראשון עם עיניה היכה בי בתדהמה. עיניים כבויות, ריקות, עצובות. ייאוש זעק מכללותה. היא ישבה בקהל כאחת מכולם, אך משהו לא שקט היה בהתנועעותה בכיסאה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד אותן עיניים כבויות שפגשתי זה עתה. הרגשתי אותה חזק,  והייתי עסוקה בשאלה: איך שולחים חבל הצלה לאותה בחורה שעיניה זועקות ייאוש גדול כל כך?

משמעות

היא כאילו חיכתה לשאלת המרצה: "מה הביא אתכם להרצאה?" בעברית רהוטה, במבטא ערבי התפרצה מתוכה זעקה: "אני חייה לצד החיים, הימים עוברים ואין משמעות, הכול תפל, הכול חסר חשיבות, יש לי כאילו הכול, כאילו לא חסר לי דבר. אבל אין טעם לחיי, אין בי שמחה,  אינני מבינה מה אני עושה כאן? אני מחפשת משמעות לחיים שלי כאן, אני מחפשת אושר, שמחה. הייתי באין ספור קורסים, בטיפולים, והאושר ממני והלאה, עדיין לא מצאתי תשובה". קולה רעד, ודמעה זלגה על לחייה.

מה אומרים לאותה בחורה? איך מסייעים לה למצוא את המשמעות? איך עוזרים לה לגלות בתוכה את האושר שכן קיים בעולם? כלומדת קבלה וכמלוות קבוצות ללימוד קבלה, היה ברור לי שהיא הגיעה למקום הנכון. שכאן היא תמצא את התשובה. גם אני כמוה, הגעתי לערב כזה לפני כך וכך שנים. גם בי היה רצון גדול להבין ולדעת מה המשמעות לחיינו כאן. אני זוכרת איך במהלך הלימוד קיבלתי כל פעם חלק נוסף מהתשובה. איך אט אט הנסתר הפך ליותר גלוי. איך עיניי נצצו מעוד תובנה ועוד תובנה ועוד תובנה,  שהחלו לצייר תשובה לשאלה שבערה בי כל חיי: מה הטעם לחיי? אני זוכרת איך מאדם פסימי הפכתי אט אט לאדם יותר אופטימי, מרואת חצי הכוס הריקה גיליתי שיש גם את חצי הכוס המלאה.

כמלוות קבוצות לימוד לחכמת הקבלה, אני רואה את ההליך והשינוי שהתלמידים עוברים וכל פעם מתרגשת מחדש. שומעת את התגובות שלהם במהלך השיעורים. את אותו תלמיד שאמר: "פתאום אני מבין את חיי בצורה יותר שלמה". או תלמיד נוסף ששיתף ואמר: "קורה פה משהו שאני לא יכול להסביר, אבל הוא כל כך נעים".

בסוף ההרצאה אותה צעירה עם עיניים "כבויות" קמה מכיסאה ופרצה בבכי מר. היא הייתה נסערת, התלבטה, רצתה אך לא הייתה בטוחה.  מההרצאה הבינה מצד אחד, שבעזרת לימודי הקבלה תוכל למצוא את המשמעות לחייה כאן. אך מאידך הבינה גם שזה תהליך, שזה לא יקרה במידי כאן ועכשיו, והיא כל כך רצתה ברגע זה, עכשיו! היא הלכה, היא חזרה, היא שוב הלכה, ושוב חזרה. היא התייעצה, עם המרצה, עם הרשם ועם עוד אחת, ובסוף נרשמה לקורס "יסודות בחכמת הקבלה".

לי לא נותר אלא להתפלל שתכנס לעומק הקורה. ואט אט תמצא את המשמעות לחייה כאן. או אז האושר והשמחה ידורו ביומיום שלה.

איך חכמת הקבלה שינתה את החיים שלי?

חבר שהצטרף ללימוד מספר שנים אחרי שאני נכנסתי לזה היה מספר במפגשים שלנו עד כמה אני שונה ממה שלמד להכיר אותי ( עבדנו לפני כמה עשרות שנים באותה חברה ) נהג לאמר שהייתי עם גאווה בגובה כזה שלא רק שלא הייתי רואה מישהו בדרך אלא גם דורך על אנשים , האמת היום קצת מפחיד אפילו לשמוע מחבר לדרך עד כמה הייתי מכונס בתוך עצמי באותה תקופה.

אור בקצה המנהרה

התהליך שעברתי טרם הגעתי ללימוד החכמה ניתן לתאר זאת כמו סצנה מסרט טוב כלומר חותכים אותך באמצע החיים כאשר אתה בשיא הקריירה פיטורים , התקף לב , חרדות ושבר כלי , הייתי בשוק לא הבנתי מה קורה ואז כאילו במקרה נחשפתי לספר של הרב דוקטור מיכאל לייטמן " ראיון עם העתיד " ואחרי זה הכול כבר היסטוריה מהר מאוד מצאתי עצמי יושב ולומד את החכמה בכול הכוח .

קצת קשה להסביר אבל אתה נשאב פנימה בצורה מדהימה ולמרות שמאיזה שלב מתחיל להיות קשה זה דומה לטיפוס הרים יחד עם זאת במידה ואתה קושר עצמך לקבוצת הלימוד ( בדרך כלל אנחנו קבוצה של עשרה ) אז על אף כול הקשיים שחווים ממשיכים הלאה ומגלים שזה לא היה קשה כלל וכלל אלא כול העניין היה לוותר על האגו האכזר ששולט עלי מכיוון שאתו נולדתי והגעתי לחיים בעולם הזה.

אז במה החכמה עזרה לי בחיים ? האמת הרגשתי די אבוד בעולם הזה חסר משמעות והשינוי שעברתי הוא כל כך דרמטי עד כי ניתן לאמר שאני כרגע מישהו אחר , נשמע מצחיק מצד אחד אבל זו ממש מציאות שנבנתה על בשרי !

בפועל אפשר לומר שהלימוד הוא כמו תרופה ( יש מקובל ענק הרב קוק עליו השלום שרשם על חכמה זו שהיא –    המעולה שבתרופות ! ) אתה הופך להיות רגוע מלא בביטחון מכיוון שאתה מתחיל להבין שיש כוח שמנהיג את העולם באהבה חלוטה ( ללא תנאי ) וזה פשוט נפלא מכיוון שאתה הופך להיות אדם !