חיים מיום ליום

אז הלכתי לעוד סדנת יוגה בשקיעה מול הנוף המטורף של רישיקש. כשהגעתי לרישיקש הרגשתי שזו עיר שנועדה עבורי. עיר שתוכננה ממש כמו בחלומות שלי. ריח של קטורת בכל מקום. צבעוניות מסחררת. מסעדות ביתיות בכל פינה, והמון קורסים וסדנאות לרוגע ולהתפתחות אישית. זה היה כמו כפפה ליד. בול איך שדמייני את הודו. הייתי שיכורה מהאוירה ומהאנשים, מהרוגע והצבעים. והאוכל, האוכל היה מדהים. הייתי בטוחה ששם אני אקבל מנוחה לנפשי השואלת ללא הרף- "מה המטרה של החיים על פני כדור הארץ?, לאן אפשר להתקדם ולהתפתח כדי להרגיש טוב אמיתי?".

בכל אופן, בשלב מסויים הרגשתי שמיציתי, ואחרי כמה שבועות המשכתי ל"לה". עיר מדהימה בצפון הודו, גבוהה מאוד ומיוחדת. האוכלוסיה שם מורכבת מטיבטים גולים בעיקר, והעיר ב"וייב" אחר ושונה מכל מקום אחר בהודו. אני זוכרת שנחשפתי שם לאנשים שהשאירו עליי הרבה רושם, ולשיטת טיפול פיזי שהבטיחה להביא אותי לגבהים חדשים. אמנם הרגשתי מאוד טוב, ואפילו שמחה רוב הזמן, אבל עדיין הרגשתי שכל מה שלמדתי וחוויתי הוא בר חלוף וזמני, לא משהו שישאר איתי לנצח ויקיף את כל מה שנחשב חיים עבורי. המסע הזה שלי של חיפוש נמשך תקופה ארוכה בתוך הודו ומחוצה לה. וזה הרגיש לי קצת חסר שהיו כל מיני שיטות שכל אחת נתנה מענה חלקי על הרצונות והשאלות שלי, ועדיין לא מצאתי אף שיטה שנתנה מענה על הכל.
זה היה נכון עד שנתקלתי ב"בני ברוך- קבלה לעם". שם קיבלתי מענה לכל השאלות שלי. הרגשתי שאמנם אני לא מבינה עדיין הכל, אבל ללא ספק שם נמצאת האמת. ב"בני ברוך- קבלה לעם" מלמדים את השיטה כפי שהעבירו אותה מקובלים. הם מלמדים לחשוב במונחים של ביחד, ולא במונחים של איך אני אתפתח ואשאיר את כולם מאחור. ותכלס, אם כולם יתפתח ויתקדמו, אז הרי ברור מאליו שגם אני אהיה כלולה בזה….. תכלס….

כל הסבל בעולמנו נוצר בעקבות שבירתה של המערכת הנקראת "אדם הראשון". חכמת הקבלה, עוסקת בשיטה המאפשרת לכל אדם להגיע לתיקונים שיאחו ויחברו את כל 8 מיליארד חלקי המערכת (בני האדם) שנשברו, בחזרה למערכת אחת שלמה ומתוקנת.  השבירה מתבטאת באגואיזם, שנאה, ניגודים, פירוד וסבל. התיקון מתבטא בקשר של חיבור, אהבה והשפעה בין כל בני האדם ויחס של כבוד ודאגה לטבע, דומם צומח וחי.

באופן פרקטי, מתבססת שיטת התיקון של חכמת הקבלה, על עקרון החיבור המתאפשר בסביבה התומכת באדם הרוצה להפוך את "הרצון לקבל" עימו נולד, ל"רצון להשפיע". או במילים אחרות: לשנות את הטבע שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי.

למעשה, אדם יכול לעשות את השינוי הזה ולגלות את העולם הרוחני – בתנאי שהוא עובד עם קבוצה, (סביבה). הדרך לשנות את הרצון שלנו תלויה לחלוטין בסביבה הנכונה. מהסביבה אדם מקבל את הכוח לשינוי. הסביבה – היא שמשפיעה על איכות החיים שלנו, על הבריאות שלנו, על "מי שאנחנו".

את תמיכת המדע בהשפעתה הדרמטית של הסביבה על חיינו, נוכל ללמוד מתוך הניסוי המוכר של פרופ' ברוס ליפטוןאשר השתמש בתאי גזע זהים גנטית חילק אותם לשלוש צלחות פטרי ושינה מעט את המצע של כל צלחת (באמצעות חומרים כימיים). תוצאות הניסוי עוררו תדהמה בעולם המדע.  כיון שהוא מצא שבכל אחת מהצלחות התפתחו תאים שונים לחלוטין! כל התאים היו זהים תחילה, ולכן מובן שלא הגנים קבעו את התפקוד שלהם. מה שגרם לשונות שלהם, זו הסביבה!

הסביבה שלנו, כוללת הכל! את היקום, הפלנטות והכוכבים, הערכים של האנשים הסובבים אותנו והתנהגותם, המזון שלנו, כולם בעלי השפעה על האישיות שלנו והביולוגיה שלנו. מכאן ברור שבחירת הסביבה ע'י האדם – חשובה יותר מכל להתפתחותו, גיבוש תפיסת עולמו ואושרו.   כשאנחנו מתחברים בינינו, וניזונים מהכוח העוצמתי שפועל בתוך חברה השואפת לקשר וחיבור, ביכולתנו להיעזר בכוח זה, כדי להסביר לכל באי עולם שהעתיד הטוב שלהם תלוי בחיבור!.

   כשאנחנו רוצים לעזור לאדם לגלות את מהות חייו ולצאת מהאגו שלו, עלינו לדאוג לו לחברה שתאפשר לו להשתנות. עם זאת, האדם מצידו צריך "להתמסר" מרצונו לחברה כזאת. כדי להצליח בהתמודדות עם השינויים והמשברים שהעולם עובר במהלך התפתחות האבולוציה,    עלינו להגדיל את חשיבות החברה ולהגביר את השפעתה של הסביבה שבחרנו בה עלינו. הבוחר בסביבה (חברה) העוסקת בתיקון השבירה ובניית עולם חדש, מצטרף מרצונו החופשי בלבד.

חברות, לא היו מעולם הדבר החביב עלי. אינדיווידואלית, סנובית או איך שתקראו לזה, אפיינו אותי תמיד בכל מסגרת חברתית כזו או אחרת. בבית ספר, בצבא, אחר כך בעבודה – בנגוד לנשים שפגשתי שם בדרך כלל שנהגו "להידבק" ביניהן ואחת לשניה, בי לא התעורר הרצון הזה. הרגשתי קצת אאוטסיידרית, כי בחברויות עם נשים לא יכולתי לראות משהו שיתאים לי. היה בי איזשהו צורך פנימי לקשר אמיתי ולא אינטרסנטי.

מילאתי את עצמי בהמון תחביבים, לימודים מעניינים, עבודה ומקצוע שהביאו לי המון סיפוק, קצת חוץ לארץ פה ושם, אירועי תרבות, בתי קפה ומסעדות, טיולים וכאלה. זה עבד לא רע בכלל. רק שבאיזשהו שלב, באופן בלתי צפוי נפלה עלי בעיה בריאותית שמנעה ממני חלק לא קטן מהמילויים האלה, כי נעשיתי חלשה וחסרת כוחות.

בניגוד לשביעות רצון שאפפה אותי בחיי עד אז, התחלתי לחוש שמשהו כבר לא מסתדר לי כמו שצריך, להנות אני כבר לא נהנית כמו פעם, והכי גרוע – האופטימיות והתקווה שהיו מנת חלקי והסמל המסחרי שלי, נגוזו. לא מצאתי טעם בהרבה מהפעילויות שעוד לקחתי בהן חלק. או אז, התחלתי לשאול את עצמי שאלה שעד אז מעולם לא עלתה בי, ואף התביישתי בה כעת – התחלתי לתהות מה הטעם בחיים.

עברו כך כמה חודשים של גיהינום לא קטן מבחינת – של חיים ללא טעם, עד אותו יום בו איזה ידיד רחוק שפגשתי, סחב אותי לשיעור קבלה שהשתתף בו ב"קבלה לעם". אני, עתירת לימודים ותארים, מצאתי את עצמי יושבת ושומעת בשקיקה שיעור שלא מצריך הפעלת השכל והאינטלקט, ונהניתי מכל רגע. "הסנוביות" שאפיינה את קשרי עד אז, נגוזה כבר בהפסקה. הרגשתי רצון עז לקשר עם האנשים שישבו לידי, אפילו שהיו רחוקים ממני בגיל באיזה עשר או עשרים שנה.

נרשמתי לקורס יסודות בקבלה בן עשרה מפגשים. מבחורה נטולת חברות, נעשיתי אחת שלא מפסיקה לקבל בשמחה טלפונים מחברותי ללימודי הקבלה, בעבודה, אחרי העבודה ובכל זמן שהוא. חלקן יכלו להיות בנות שלי לפי הגיל, אבל לא להן ולא לי – פער הגילים לא הפריע כלל. החיבור בינינו חצה הפרשי גיל, השכלה, מעמד חברתי או כלכלי, אזור מגורים, מוצא, ומה לא. הנושא הרוחני שכולנו התכנסנו מסביבו, יצר את החיבור האולטימטיבי, חיבור לו כמהתי בסתר ליבי כל חיי.

המפגש הראשון עם עיניה היכה בי בתדהמה. עיניים כבויות, ריקות, עצובות. ייאוש זעק מכללותה. היא ישבה בקהל כאחת מכולם, אך משהו לא שקט היה בהתנועעותה בכיסאה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד אותן עיניים כבויות שפגשתי זה עתה. הרגשתי אותה חזק,  והייתי עסוקה בשאלה: איך שולחים חבל הצלה לאותה בחורה שעיניה זועקות ייאוש גדול כל כך?

היא כאילו חיכתה לשאלת המרצה: "מה הביא אתכם להרצאה?" בעברית רהוטה, במבטא ערבי התפרצה מתוכה זעקה: "אני חייה לצד החיים, הימים עוברים ואין משמעות, הכול תפל, הכול חסר חשיבות, יש לי כאילו הכול, כאילו לא חסר לי דבר. אבל אין טעם לחיי, אין בי שמחה,  אינני מבינה מה אני עושה כאן? אני מחפשת משמעות לחיים שלי כאן, אני מחפשת אושר, שמחה. הייתי באין ספור קורסים, בטיפולים, והאושר ממני והלאה, עדיין לא מצאתי תשובה". קולה רעד, ודמעה זלגה על לחייה.

מה אומרים לאותה בחורה? איך מסייעים לה למצוא את המשמעות? איך עוזרים לה לגלות בתוכה את האושר שכן קיים בעולם? כלומדת קבלה וכמלוות קבוצות ללימוד קבלה, היה ברור לי שהיא הגיעה למקום הנכון. שכאן היא תמצא את התשובה. גם אני כמוה, הגעתי לערב כזה לפני כך וכך שנים. גם בי היה רצון גדול להבין ולדעת מה המשמעות לחיינו כאן. אני זוכרת איך במהלך הלימוד קיבלתי כל פעם חלק נוסף מהתשובה. איך אט אט הנסתר הפך ליותר גלוי. איך עיניי נצצו מעוד תובנה ועוד תובנה ועוד תובנה,  שהחלו לצייר תשובה לשאלה שבערה בי כל חיי: מה הטעם לחיי? אני זוכרת איך מאדם פסימי הפכתי אט אט לאדם יותר אופטימי, מרואת חצי הכוס הריקה גיליתי שיש גם את חצי הכוס המלאה.

כמלוות קבוצות לימוד לחכמת הקבלה, אני רואה את ההליך והשינוי שהתלמידים עוברים וכל פעם מתרגשת מחדש. שומעת את התגובות שלהם במהלך השיעורים. את אותו תלמיד שאמר: "פתאום אני מבין את חיי בצורה יותר שלמה". או תלמיד נוסף ששיתף ואמר: "קורה פה משהו שאני לא יכול להסביר, אבל הוא כל כך נעים".

בסוף ההרצאה אותה צעירה עם עיניים "כבויות" קמה מכיסאה ופרצה בבכי מר. היא הייתה נסערת, התלבטה, רצתה אך לא הייתה בטוחה.  מההרצאה הבינה מצד אחד, שבעזרת לימודי הקבלה תוכל למצוא את המשמעות לחייה כאן. אך מאידך הבינה גם שזה תהליך, שזה לא יקרה במידי כאן ועכשיו, והיא כל כך רצתה ברגע זה, עכשיו! היא הלכה, היא חזרה, היא שוב הלכה, ושוב חזרה. היא התייעצה, עם המרצה, עם הרשם ועם עוד אחת, ובסוף נרשמה לקורס "יסודות בחכמת הקבלה".

לי לא נותר אלא להתפלל שתכנס לעומק הקורה. ואט אט תמצא את המשמעות לחייה כאן. או אז האושר והשמחה ידורו ביומיום שלה.

חבר שהצטרף ללימוד מספר שנים אחרי שאני נכנסתי לזה היה מספר במפגשים שלנו עד כמה אני שונה ממה שלמד להכיר אותי ( עבדנו לפני כמה עשרות שנים באותה חברה ) נהג לאמר שהייתי עם גאווה בגובה כזה שלא רק שלא הייתי רואה מישהו בדרך אלא גם דורך על אנשים , האמת היום קצת מפחיד אפילו לשמוע מחבר לדרך עד כמה הייתי מכונס בתוך עצמי באותה תקופה.

התהליך שעברתי טרם הגעתי ללימוד החכמה ניתן לתאר זאת כמו סצנה מסרט טוב כלומר חותכים אותך באמצע החיים כאשר אתה בשיא הקריירה פיטורים , התקף לב , חרדות ושבר כלי , הייתי בשוק לא הבנתי מה קורה ואז כאילו במקרה נחשפתי לספר של הרב דוקטור מיכאל לייטמן " ראיון עם העתיד " ואחרי זה הכול כבר היסטוריה מהר מאוד מצאתי עצמי יושב ולומד את החכמה בכול הכוח .

קצת קשה להסביר אבל אתה נשאב פנימה בצורה מדהימה ולמרות שמאיזה שלב מתחיל להיות קשה זה דומה לטיפוס הרים יחד עם זאת במידה ואתה קושר עצמך לקבוצת הלימוד ( בדרך כלל אנחנו קבוצה של עשרה ) אז על אף כול הקשיים שחווים ממשיכים הלאה ומגלים שזה לא היה קשה כלל וכלל אלא כול העניין היה לוותר על האגו האכזר ששולט עלי מכיוון שאתו נולדתי והגעתי לחיים בעולם הזה.

אז במה החכמה עזרה לי בחיים ? האמת הרגשתי די אבוד בעולם הזה חסר משמעות והשינוי שעברתי הוא כל כך דרמטי עד כי ניתן לאמר שאני כרגע מישהו אחר , נשמע מצחיק מצד אחד אבל זו ממש מציאות שנבנתה על בשרי !

בפועל אפשר לומר שהלימוד הוא כמו תרופה ( יש מקובל ענק הרב קוק עליו השלום שרשם על חכמה זו שהיא –    המעולה שבתרופות ! ) אתה הופך להיות רגוע מלא בביטחון מכיוון שאתה מתחיל להבין שיש כוח שמנהיג את העולם באהבה חלוטה ( ללא תנאי ) וזה פשוט נפלא מכיוון שאתה הופך להיות אדם !