איך הפכתי מדמות אאוטסיידרית, לאישה סופר חברתית?

חברות, לא היו מעולם הדבר החביב עלי. אינדיווידואלית, סנובית או איך שתקראו לזה, אפיינו אותי תמיד בכל מסגרת חברתית כזו או אחרת. בבית ספר, בצבא, אחר כך בעבודה – בנגוד לנשים שפגשתי שם בדרך כלל שנהגו "להידבק" ביניהן ואחת לשניה, בי לא התעורר הרצון הזה. הרגשתי קצת אאוטסיידרית, כי בחברויות עם נשים לא יכולתי לראות משהו שיתאים לי. היה בי איזשהו צורך פנימי לקשר אמיתי ולא אינטרסנטי.

מילאתי את עצמי בהמון תחביבים, לימודים מעניינים, עבודה ומקצוע שהביאו לי המון סיפוק, קצת חוץ לארץ פה ושם, אירועי תרבות, בתי קפה ומסעדות, טיולים וכאלה. זה עבד לא רע בכלל. רק שבאיזשהו שלב, באופן בלתי צפוי נפלה עלי בעיה בריאותית שמנעה ממני חלק לא קטן מהמילויים האלה, כי נעשיתי חלשה וחסרת כוחות.

בניגוד לשביעות רצון שאפפה אותי בחיי עד אז, התחלתי לחוש שמשהו כבר לא מסתדר לי כמו שצריך, להנות אני כבר לא נהנית כמו פעם, והכי גרוע – האופטימיות והתקווה שהיו מנת חלקי והסמל המסחרי שלי, נגוזו. לא מצאתי טעם בהרבה מהפעילויות שעוד לקחתי בהן חלק. או אז, התחלתי לשאול את עצמי שאלה שעד אז מעולם לא עלתה בי, ואף התביישתי בה כעת – התחלתי לתהות מה הטעם בחיים.

עברו כך כמה חודשים של גיהינום לא קטן מבחינת – של חיים ללא טעם, עד אותו יום בו איזה ידיד רחוק שפגשתי, סחב אותי לשיעור קבלה שהשתתף בו ב"קבלה לעם". אני, עתירת לימודים ותארים, מצאתי את עצמי יושבת ושומעת בשקיקה שיעור שלא מצריך הפעלת השכל והאינטלקט, ונהניתי מכל רגע. "הסנוביות" שאפיינה את קשרי עד אז, נגוזה כבר בהפסקה. הרגשתי רצון עז לקשר עם האנשים שישבו לידי, אפילו שהיו רחוקים ממני בגיל באיזה עשר או עשרים שנה.

נרשמתי לקורס יסודות בקבלה בן עשרה מפגשים. מבחורה נטולת חברות, נעשיתי אחת שלא מפסיקה לקבל בשמחה טלפונים מחברותי ללימודי הקבלה, בעבודה, אחרי העבודה ובכל זמן שהוא. חלקן יכלו להיות בנות שלי לפי הגיל, אבל לא להן ולא לי – פער הגילים לא הפריע כלל. החיבור בינינו חצה הפרשי גיל, השכלה, מעמד חברתי או כלכלי, אזור מגורים, מוצא, ומה לא. הנושא הרוחני שכולנו התכנסנו מסביבו, יצר את החיבור האולטימטיבי, חיבור לו כמהתי בסתר ליבי כל חיי.

בערב מבוא לחכמת הקבלה של קבלה לעם

המפגש הראשון עם עיניה היכה בי בתדהמה. עיניים כבויות, ריקות, עצובות. ייאוש זעק מכללותה. היא ישבה בקהל כאחת מכולם, אך משהו לא שקט היה בהתנועעותה בכיסאה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד אותן עיניים כבויות שפגשתי זה עתה. הרגשתי אותה חזק,  והייתי עסוקה בשאלה: איך שולחים חבל הצלה לאותה בחורה שעיניה זועקות ייאוש גדול כל כך?

משמעות

היא כאילו חיכתה לשאלת המרצה: "מה הביא אתכם להרצאה?" בעברית רהוטה, במבטא ערבי התפרצה מתוכה זעקה: "אני חייה לצד החיים, הימים עוברים ואין משמעות, הכול תפל, הכול חסר חשיבות, יש לי כאילו הכול, כאילו לא חסר לי דבר. אבל אין טעם לחיי, אין בי שמחה,  אינני מבינה מה אני עושה כאן? אני מחפשת משמעות לחיים שלי כאן, אני מחפשת אושר, שמחה. הייתי באין ספור קורסים, בטיפולים, והאושר ממני והלאה, עדיין לא מצאתי תשובה". קולה רעד, ודמעה זלגה על לחייה.

מה אומרים לאותה בחורה? איך מסייעים לה למצוא את המשמעות? איך עוזרים לה לגלות בתוכה את האושר שכן קיים בעולם? כלומדת קבלה וכמלוות קבוצות ללימוד קבלה, היה ברור לי שהיא הגיעה למקום הנכון. שכאן היא תמצא את התשובה. גם אני כמוה, הגעתי לערב כזה לפני כך וכך שנים. גם בי היה רצון גדול להבין ולדעת מה המשמעות לחיינו כאן. אני זוכרת איך במהלך הלימוד קיבלתי כל פעם חלק נוסף מהתשובה. איך אט אט הנסתר הפך ליותר גלוי. איך עיניי נצצו מעוד תובנה ועוד תובנה ועוד תובנה,  שהחלו לצייר תשובה לשאלה שבערה בי כל חיי: מה הטעם לחיי? אני זוכרת איך מאדם פסימי הפכתי אט אט לאדם יותר אופטימי, מרואת חצי הכוס הריקה גיליתי שיש גם את חצי הכוס המלאה.

כמלוות קבוצות לימוד לחכמת הקבלה, אני רואה את ההליך והשינוי שהתלמידים עוברים וכל פעם מתרגשת מחדש. שומעת את התגובות שלהם במהלך השיעורים. את אותו תלמיד שאמר: "פתאום אני מבין את חיי בצורה יותר שלמה". או תלמיד נוסף ששיתף ואמר: "קורה פה משהו שאני לא יכול להסביר, אבל הוא כל כך נעים".

בסוף ההרצאה אותה צעירה עם עיניים "כבויות" קמה מכיסאה ופרצה בבכי מר. היא הייתה נסערת, התלבטה, רצתה אך לא הייתה בטוחה.  מההרצאה הבינה מצד אחד, שבעזרת לימודי הקבלה תוכל למצוא את המשמעות לחייה כאן. אך מאידך הבינה גם שזה תהליך, שזה לא יקרה במידי כאן ועכשיו, והיא כל כך רצתה ברגע זה, עכשיו! היא הלכה, היא חזרה, היא שוב הלכה, ושוב חזרה. היא התייעצה, עם המרצה, עם הרשם ועם עוד אחת, ובסוף נרשמה לקורס "יסודות בחכמת הקבלה".

לי לא נותר אלא להתפלל שתכנס לעומק הקורה. ואט אט תמצא את המשמעות לחייה כאן. או אז האושר והשמחה ידורו ביומיום שלה.

איך חכמת הקבלה שינתה את החיים שלי?

חבר שהצטרף ללימוד מספר שנים אחרי שאני נכנסתי לזה היה מספר במפגשים שלנו עד כמה אני שונה ממה שלמד להכיר אותי ( עבדנו לפני כמה עשרות שנים באותה חברה ) נהג לאמר שהייתי עם גאווה בגובה כזה שלא רק שלא הייתי רואה מישהו בדרך אלא גם דורך על אנשים , האמת היום קצת מפחיד אפילו לשמוע מחבר לדרך עד כמה הייתי מכונס בתוך עצמי באותה תקופה.

אור בקצה המנהרה

התהליך שעברתי טרם הגעתי ללימוד החכמה ניתן לתאר זאת כמו סצנה מסרט טוב כלומר חותכים אותך באמצע החיים כאשר אתה בשיא הקריירה פיטורים , התקף לב , חרדות ושבר כלי , הייתי בשוק לא הבנתי מה קורה ואז כאילו במקרה נחשפתי לספר של הרב דוקטור מיכאל לייטמן " ראיון עם העתיד " ואחרי זה הכול כבר היסטוריה מהר מאוד מצאתי עצמי יושב ולומד את החכמה בכול הכוח .

קצת קשה להסביר אבל אתה נשאב פנימה בצורה מדהימה ולמרות שמאיזה שלב מתחיל להיות קשה זה דומה לטיפוס הרים יחד עם זאת במידה ואתה קושר עצמך לקבוצת הלימוד ( בדרך כלל אנחנו קבוצה של עשרה ) אז על אף כול הקשיים שחווים ממשיכים הלאה ומגלים שזה לא היה קשה כלל וכלל אלא כול העניין היה לוותר על האגו האכזר ששולט עלי מכיוון שאתו נולדתי והגעתי לחיים בעולם הזה.

אז במה החכמה עזרה לי בחיים ? האמת הרגשתי די אבוד בעולם הזה חסר משמעות והשינוי שעברתי הוא כל כך דרמטי עד כי ניתן לאמר שאני כרגע מישהו אחר , נשמע מצחיק מצד אחד אבל זו ממש מציאות שנבנתה על בשרי !

בפועל אפשר לומר שהלימוד הוא כמו תרופה ( יש מקובל ענק הרב קוק עליו השלום שרשם על חכמה זו שהיא –    המעולה שבתרופות ! ) אתה הופך להיות רגוע מלא בביטחון מכיוון שאתה מתחיל להבין שיש כוח שמנהיג את העולם באהבה חלוטה ( ללא תנאי ) וזה פשוט נפלא מכיוון שאתה הופך להיות אדם !